פסק-דין בתיק ע"פ 8987/12

השופט נ' סולברג:

           ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1031/09 (השופטים ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט) בגדרם הורשע המערער בעבירות אינוס ותקיפת בת זוג, נגזרו עליו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וכמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 30,000 ש"ח.

עיקרי כתב האישום

1.        המערער וא"ר (להלן: המתלוננת) היו חברים והתגוררו יחדיו במהלך החודשים מרץ - מאי 2009 בבית הוריו של המערער ברחוב ****. ביום 21.5.2009, בשעות הערב המאוחרות, יצאו השניים לחגוג את יום הולדתה של המתלוננת במועדון "הבוקה" בראשון לציון. במהלך הבילוי במועדון שתתה המתלוננת כמות ניכרת של משקה אלכוהולי מסוג וודקה. בגמר הבילוי, לאחר ששבו לדירה, בשעה 04:00, אור ליום 22.5.2009, הורה המערער למתלוננת לעזוב את הדירה בטענה כי לא שמרה לו אמונים במהלך הבילוי במועדון. המתלוננת צייתה לדרישת המערער ועזבה את הדירה. סמוך לאחר מכן, הגיע המערער למקום שבו ישבה המתלוננת בקרבת הדירה, ותקף אותה. המערער אחז בשערותיה, זרק אותה על הרצפה פעמיים והכה בראשה. לאחר מכן, גרר אותה לדירה, הכניסה לחדר הרחצה כשהיא במצב של ערפול חושים וחוסר שליטה, ואנס אותה בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לסיפוקו המיני, כשהוא יודע שמצבה של המתלוננת מונע ממנה ליתן הסכמה חופשית.

2.        בתשובתו לכתב האישום הכחיש המערער את מעשי-העבירה שיוחסו לו בכתב האישום כנ"ל. לטענתו, יצא עם המתלוננת לבילוי, כאשר במהלך הנסיעה בדרך חזרה התגלע ביניהם סכסוך. כשהגיעו לדירתם, הלך המערער להתרחץ, ובחוזרו ראה כי המתלוננת לא נמצאת בדירה. לדבריו, לא גירש את המתלוננת ולא תקף אותה, אלא יצא בעקבותיה על מנת להחזירה אל הדירה, והבחין בה שוכבת על הרצפה וחלשה. המערער נשא אותה בחזרה אל הדירה, והכניס אותה לחדר הרחצה על מנת לשטוף את פניה. שם, לדבריו, התעוררה המתלוננת, והשניים החלו בהתגפפות שהסתיימה בקיום יחסי מין ברצון.

עיקרי הכרעת הדין

3.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער באינוס ובתקיפת בת זוג כפי שיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט ביכר את גרסת המתלוננת על פני גרסת המערער, וקבע כי תקף את המתלוננת, וביצע בה מעשה אינוס בניגוד להסכמתה. בראשית דבריו ציין בית המשפט, כי הוא דוחה את בקשת המערער להעיד את ד"ר לזרי, מומחה לרפואה פיזיקאלית ושיקום, בכל הנוגע להיתכנות התרחשותו של המצב הפתופיסיולוגי שתואר על-ידי המתלוננת בעדותה. לעניין זה אדרש באופן מפורט בהמשך.

אירוע תקיפת המתלוננת

4.        בית המשפט המחוזי עמד בהכרעת הדין על כך שלא הייתה מחלוקת לגבי עצם  העובדה שהמתלוננת סבלה מחולשה קשה, התמוטטה, לא אמרה ולו מילה, לא יכלה להזיז את איברי גופה, ושכבה ללא תזוזה מחוץ לדירה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה מה הוביל למצבה זה של המתלוננת, והאם המערער חבט בה. לטענת המערער, עלפונה של המתלוננת נגרם לה כתוצאה משתיית המשקה האלכוהולי במהלך הבילוי. לדבריו, השניים אכן התווכחו במהלך הנסיעה הביתה, אולם הוויכוח הסתיים בטרם שבו לביתם. לטענתו, עוד במהלך הנסיעה נשכבה המתלוננת על הספסל האחורי במכונית, הייתה "מסטולית", ובהמשך, כשהגיעו הביתה, יצאה החוצה על מנת לעשן, והוא מצאה כשהיא שרועה על הכביש במצב של עלפון חושים. לעומתו טענה המתלוננת כי אמנם שתתה במהלך הבילוי, אך המשקאות לא השפיעו על מצבה. לדבריה, בשובם מן הבילוי צעק עליה המערער וגירש אותה מביתו. בחופזה לבשה את בגדיה שהיו מונחים על המיטה, ויצאה החוצה לשבת בקרבת מקום, ממתינה ליציאת המערער מהבית על מנת שתוכל לחזור ולישון. לפתע הגיע המערער והיכה אותה פעם ופעמיים בראשה. היא ניסתה ללכת, לסגת מפניו, אך נפלה לאחור לאחר כמה צעדים, וכתוצאה מנפילתה, התעלפה. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלוננת וקבע כי הותקפה על-ידי המערער, ולאחר מכן גרר אותה לתוך ביתם. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי טענתו של המערער על כך שהסכסוך בין השניים הסתיים עוד בטרם שבו הביתה סותרת את תשובתו לכתב האישום, והועלתה לראשונה רק בתום חקירתו הנגדית. טענה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר. המערער קינא למתלוננת במשך כל הערב בשל העובדה שרקדה עם גברים אחרים במהלך הבילוי במועדון. המערער קילל אותה והביע כעס רב על מעשיה. ניסיונותיו של המערער להפחית בעדותו מעוצמת הרגשות השליליים שחש באותו לילה בשל מעשי המתלוננת - נדחו. קשה לקבל, כך נקבע בהכרעת הדין, כי המערער "שכעס מאוד על התנהגות המתלוננת ואף כינה אותה 'זונה', נרגע מיד עם שובם הביתה". בין המערער לבין המתלוננת היו חילופי דברים קשים. המתלוננת קיללה את ילדיו ובתגובה לכך, היכה אותה.

5.        בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער באשר להימנעות מתיעוד חבלותיה של המתלוננת. לטענתו, באמצעות תמונות אלה ניתן היה להוכיח את גרסתו כי לא תקף את המתלוננת, אלא נשא אותה בחזרה לתוך הבית בעקבות המצב שבו הייתה שרויה. בהתייחס לחוות הדעת הרפואית שנערכה למתלוננת מטעם המערער על-ידי ד"ר פורמן-רזניק, ולפיה נמצאו שטפי-דם תחת ידיה של המתלוננת, קבע בית המשפט כי אלו יכולים להיות תוצאה של "אחיזה כוחנית". נקבע כי העובדה שלא נותרו סימני חבלה על ידיה, אינה מחלישה את גרסתה של המתלוננת כי הוכתה ונגררה אל תוך הבית. המערער לא הכחיש כי סטר למתלוננת על פניה כדי להעירה מעלפונה. ברם, מעשה זה לא הותיר על פניה של המתלוננת סימני חבלה. גרסתה של המתלוננת נמצאה מהימנה, מה שאין כן לגבי גרסתו של המערער, ומכאן מצא בית המשפט כי המערער תקף את המתלוננת, בעודה בחושיה, כפי שיוחס לו בכתב האישום.

האירוע בחדר הרחצה

6.        בית המשפט הוסיף וקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מאותו רגע שבו נפלה המתלוננת מחוץ לדירה, ועד אשר הובאה על-ידי המערער לחדר הרחצה, הייתה במצב המונע ממנה ליתן הסכמה חופשית. עם זאת, הצדדים נחלקו לגבי מצבה של המתלוננת בהמשך, לאחר כניסתה אל המקלחת. לפי גרסת המערער, במהלך רחיצתה התעוררה המתלוננת, החלה להתגפף עמו והיא זו שיזמה את קיום המגע המיני ביניהם. היא ביצעה בו מין אוראלי ובהמשך קיימו יחסי מין בהסכמה. המתלוננת טענה מצידה כי למרות שהבינה את המתרחש סביבה הרי שמצבה הפיזי החלש לא איפשר לה לזוז או לדבר. לטענתה, היא הרגישה במגע המים על פניה, אך טרם התאוששה ולא יכלה להזיז את גופה. המערער רחץ אותה ובהמשך, ללא הסכמתה החופשית, אנס אותה במקלחת. לטענתה, היא התעוררה רק בשלב מאוחר כשחשה תחושת מחנק מקצף השמפו לאחר שהמערער סיים לרחוץ אותה.

 7.       בית המשפט המחוזי העדיף את גרסתה של המתלוננת על פני זו של המערער. נקבע כי "נוכח חומרת מצבה של המתלוננת, הרי שגרסת הנאשם - לפיה מרגע שהחל לקלחה, התאוששה ושבה לעשתונותיה תוך דקות ספורות, במידה שאפשרה לה להעמד על רגליה, לרדת על ברכיה ולהישכב, וכל זאת בתוך מקלחון שרצפתו רטובה וחלקלקה - אינה מתקבלת על הדעת". בגרסתו של המערער נמצאו סתירות ביחס לדברים שאמר בעימות במשטרה. לעומת זאת, עדותה של המתלוננת עלתה בקנה אחד עם דברים שעליהם העידה חברתה, שהייתה הראשונה לפגוש את המתלוננת ביום המחרת לאחר ארועי הלילה. נקבע כי המתלוננת הייתה ערה לכל המתרחש סביבה מבחינה מנטלית, אך לא הייתה לה אפשרות פיזית כלשהי להזיז את איבריה או להשמיע את קולה.

מחדלי חקירה

8.        טענותיו של המערער נגד מחדלים בחקירת המשטרה, נדחו. בית המשפט המחוזי קבע כי אי-תיעוד העימות בין המערער לבין המתלוננת כדבעי הריהו הפרת חובה חוקית. אולם, משעה שהמערער עצמו הסתמך על דברים שנאמרו במהלך העימות, אין הוא יכול לטעון נגד קבילותו או משקלו. נקבע כי אין יסוד לטענה כי ההימנעות מלתעד גרמה למערער נזק ראייתי. הסתירות בגרסאותיו של המערער הן מהותיות ואין במחדל האמור כדי לסייע לו. המערער לא העלה טענה קונקרטית נגד אמירה מסויימת שלא תועדה בכתב. המערער חתם על דוח העימות, אף העיר ביחס לאמור בו, ואין הוא יכול להישמע בטענה כי תוכנו אינו משקף נכונה את אשר נאמר. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער היה ער לעובדה שאצל המתלוננת היו פרקי זמן קצרים של ערנות תוך כדי מצב ערפול החושים שהייתה נתונה בו, והוא לא היה רשאי להתעלם מהמציאות הברורה שנתגלתה לנגד עיניו. המערער ניצל את חולשתה של המתלוננת וקיים עמה יחסי מין מבלי שיכלה להתנגד למעשיו. אין בכשלים שעליהם הצביע המערער כדי לפגום במידה משמעותית במכלול הראיות, והמערער אינו יכול להיתלות בהם בניסיון לשכנע בחפותו. בית המשפט קבע עוד, כי אין לזקוף לחובת המתלוננת את העובדה שנותרה שכובה ערומה במיטתם עד לצהרי היום. בית המשפט קיבל את גרסתה כי לא היו לה אמצעים כספיים או יכולת פיזית לעזוב את המקום. לא רצונה הוא שגרם לה להישאר במצבה. המתלוננת חששה מפני המערער; היא לא רצתה להתעמת איתו, ולכן גם לא הטיחה בו את אשר זכרה מאירועי הלילה וענתה בכזב כי אינה זוכרת דבר. כל רצונה היה להדחיק ולשכוח את האירועים. גם במהלך הנסיעה בחזרה מהבילוי לא השיבה המתלוננת לטענות שהטיח בה המערער.

9.        בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גרסתו של המערער מעוררת תמיהה גם לאור התנהגותו לאחר שהסיע את המתלוננת לביתה של חברתה. לפי טענת המערער, הוא הגיע לבית החברה על-פי בקשת המתלוננת על מנת להחזירה לביתה. בגרסתו של המערער נמצאו סתירות הנוגעות בין היתר למספר הפעמים שהגיע לדירה; מועדי ההגעה; ובנוגע לתוכן הודעות הטקסט ששלח אל המתלוננת באותו מועד. בית המשפט העדיף את גרסת המתלוננת אשר העידה כי המערער הגיע לבית של חברתה פעמיים, אחר הצהריים ובערב, איים עליה, ואף כיבה את החשמל בדירה. לטענתה, היא כלל לא חשבה להגיש תלונה בשל מעשיו, אולם לאור התנהגותו כאשר שהתה בדירתה של חברתה, החליטה לנקוט נגדו בהליכים. גרסתו של המערער לפיה המתלוננת העלילה עליו עלילה משום שרצה להיפרד ממנה, נדחתה. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער לא מסר גרסה זו מלכתחילה, אלא רק בדיעבד, לא במשטרה, אלא רק בשלב מתקדם במשפט. גרסתו נסמכת על הטענה כי השניים תכננו להיפרד זה מזה מיד בסוף הבילוי במועדון, אולם המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע השמיט עובדה מהותית זו על אודות יחסיהם בחקירתו במשטרה. נקבע בהכרעת הדין, כי אין יסוד לטענה לקיומו של מניע זר שהוביל את המתלוננת להעליל עלילה נגד המערער.

10.      לסיום קבע בית המשפט המחוזי כי מצא את עדותה של המתלוננת אמינה ועקבית, וכי אין בתמיהות שהעלה המערער כדי לקעקע אותה. לעומת גרסתה של המתלוננת, הותיר המערער רושם בלתי אמין. המערער ניסה להציג את עצמו כמי שסייע למתלוננת בחולשתה, והיא גמלה לו בהגשת תלונה כוזבת. ברם, לא נמצאה כל תמיכה לטענתו בדבר קיומו של מניע זר בעצם הגשת התלונה. נהפוך הוא. המערער ניסה ליפות את מעשיו, ואף התכחש לחלק מההתרחשויות, אך כשל במתן מענה משכנע לתמיהות שעלו מגרסתו. לאור האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בתקיפת בת-זוג ובאונס.

עיקרי גזר הדין

11.      בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרתן של נסיבות העניין. לחובת המערער עבר פלילי הכולל 4 הרשעות בקבלת דבר במרמה; 2 עבירות של תקיפת בת-זוג; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואיומים. לזכות המערער צויין כי הוא אב מסור לילדיו, הוא מתפקד כהורה באופן חיובי, ונוכחותו בחייהם חשובה. המערער הוא אדם נורמטיבי, עובד לפרנסתו, וזהו מאסרו הראשון. נקבע כי אין לזקוף לקולא את העובדה שהמעשה בוצע בין בני-זוג. על-פי תסקיר נפגעת העבירה דווקא העובדה שהמתלוננת הותקפה בידי בן-זוגה החריפה את מצוקתה ופגעה בתחושת בטחונה האישי. בית המשפט המחוזי מצא כי יש להטיל על המערער עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח שישקף את חומרת מעשיו. בהתאם לכך הוטלו על המערער 24 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירה מסוג העבירות בהן הורשע, או עבירת אלימות מסוג פשע; וכמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי כספי למתלוננת בסך של 30,000 ש"ח.